בשנים האחרונות, חגגה מדינתנו חמישים להווסדה והעולם הכללי חגג בשמחה את הכניסה לשנת 2000, שני תאריכים יפים שלוו במבול של מאמרים, על כל נושא אפשרי. המילה היסטוריה חדלה לפתע להיות שמו של מקצוע משעמם, ידיעת תאריכים הפכה לדבר מקובל וראוי לשיחה בחברה, או להבטחת ההצלחה בחידוני הידע.

בעתונים ובשיח ושיג הנלווה למחקר האקדמי הולך ומופיע שוב המושג 'היסטוריונים חדשים', אך בשביל רבים מאתנו המילה היסטוריה, מעלה מייד את זכר עשרת הכרכים הסולדיים למראה של 'דובנוב' כמו שקראנו בקיצור ל'דברי ימי עם עולם' מאת שמעון דובנוב, שניצבו כמעט בכל בית בישראל של שנות ה 50-60 ליד קאסוטו, אבן שושן וכל כתבי ביאליק. אז מה קרה לנו, לה כבר לא מלמדים, מעיינים וקוראים את דובנוב? ה י כ ן ד ו ב נ ו ב ?.

פעם הוא היה חשוב ומכובד, ממש סממן תרבותי, כל כך חשוב עד שערים רבות קראו רחוב או גן ציבורי על שמו, כפי שמצא סימה סלע שהקדישה לכך את עבודתה "רחוב דובנוב 10", וכמעט אין זה מפתיע ש'גן דובנוב' כבר קיבל שם של תורם כלשהו. סימה גם ביקרה וצילמה עבור כולנו את מקום הרצחו של דובנוב בריגה.

חיה גרץ-רן, שהייתה שותפה להולדת רעיון התערוכה, קראה לעבודה "לכתוב שוב מה שנמחק". העבודה מלאה בסימניםיהודיים, בדים קרועים, שקיות ספק של עפר ארץ הקודש שכמותן נטמנו בקברי יהודים שנפטרו בגולה, ספק שקי חפצים שנושאים עמם ההולכים בדרכי הנוד. אך את השקיות האלו מילאה חיה בקמח ואורז. וכן הוסיפה צילומים 'נשפכים' מתוך אוסף אלבומים נטושים.

לגמרי במקרה חיה גרץ-רן ואחותה ורדה יתום, הנן נצר למשפחת ההיסטוריון הירש [צבי] היינריך גרץ, שבספרי ההיסטוריה היהודית שלו ניסה לבנות את היהדות כמבנה אורגאני מדינח דתי וממשיכיו היו ברי הפלוגתא החריפים ביותר של תורת שמעון דובנוב שניסה להציג את היהודים כנושאי תרבות מיוחדת שניתן לקיימה בכל מקום בעולם ועל כן גרס אוטונומיה יהודית בגולה.

לינדה בר-און יצרה בקווילט משואת זכרון כמעט גלותית לזכרו של ההיסטוריון, ומותו הטרגי בידי נציג התרבות האירופית שאליה כל כך שאף להשתייך. הקווילטים של לינדה הינם בדרך כלל עשירי צבע, אך הפעם היא יצרה עבודה מונוכרומטית.

אלו הם שמות עשרת הכרכים:

כרך ראשון: ראשית היות ישראל לעם [לערך מן המאה העשרים עד מהאה הי"א לפני הספירה הכללית ולפני החורבן השני].
כרך שני: מראשית שלטון יוון ביהודה עד חורבנה על ידי הרומאים.
כרך שלישי: מחורבן יהודה עד ירידת מרכזי המזרח.
כרך רביעי: מראשית הגולה באירופה עד סוף מסעי הצלב.
.כרך חמישי: מהמאה השלוש-עשרה עד המאה החמש-עשרה
כרך שישי: המאה השש-עשרה והמחית הראשונה של המאה השבע-עשרה.
כרך שביעי: מחצית שניה של המאה השבע-עשרה והמאה השמונה-עשרה.
כרך שמיני: סוף המאה השמונה-עשרה וראשית המאה התשע-עשרה.
כרך תשיעי: המאה התשע-עשרה
כרך עשירי: מהפרעות של שנות השמונים עד השואה.